פסק-דין בתיק ה"פ 646-12-12

1.         התובענה מתייחסת לאופן סיווג ה"ענין האישי" של בעלי מניות במסגרת הצבעה באסיפות כלליות של החברה. מדובר בהצבעה באסיפה כללית של חברה, בנושא לגביו אין מחלוקת שלבעלי השליטה יש "ענין אישי". השאלה היא מתי צריך בית המשפט לקבוע כי בעל מניות מיעוט הוא בעל "ענין אישי שלילי" בהצבעה כזו, ענין אישי שמכוחו תישלל מאותו בעל מניות האפשרות להצביע באסיפה הכללית.

זו השאלה המרכזית בה יש להכריע במסגרת העתירה דנן.

2.         באסיפה הכללית של המבקשת (להלן גם: " החברה"), שהתכנסה ביום 8.11.12, ביקשה החברה להביא לאישור בעלי המניות שישה הסכמי פשרה שהחברה התקשרה בהם עם גורמים שונים (הסכמים אלה יכונו להלן יחד: " הסכמי הפשרה"). הסכמי הפשרה תוארו בדו"ח מיידי שפרסמה החברה עובר לאסיפה הכללית. הסכמי הפשרה התייחסו להליכים משפטיים שונים שהחברה היתה צד להם. בעלי השליטה בחברה - ה"ה ליאון ואילן גולדשטיין (שיכונו להלן גם: " קבוצת גולדשטיין"), הצהירו על עצמם כבעלי ענין אישי בהסכמי הפשרה. לכן, היה על החברה לאשר את ההסכמים בדרך שנקבעה בחוק החברות, קרי על ידי ה"אישור המשולש" - של דירקטוריון החברה, של ועדת הביקורת שלה, ושל רוב מקרב בעלי מניות המיעוט. 

3.         ועדת הביקורת והדירקטוריון אישרו את הסכמי הפשרה.

המשיבה 1 (להלן: " גאוס") היא בעלת מניות מיעוט בחברה - היא מחזיקה ב-10.12% ממניות החברה. גאוס התנגדה לאישור הסכמי הפשרה באסיפה הכללית. לגרסת החברה, המשיבים 2-3 (להלן: " שאבי" ו" אופיר" בהתאמה), הם מי שהציגו את עצמם כנציגיה המוסמכים של גאוס. בעקבות התנגדותה של גאוס לאישור הסכמי הפשרה, הוגשה התובענה דנן על ידי החברה, בה עתרה החברה כי בית המשפט יקבע כי לגאוס ולמשיבים 2-3 יש ענין אישי בהצבעת האסיפה הכללית, וכי לכן אין למנות את קולותיהם במסגרת ההצבעה על אישור הסכמי הפשרה.

טענות החברה

4.         טענות החברה נסמכות על מספר נימוקים. החברה טענה כי להתנגדות המשיבים לאישור הסכמי הפשרה אין כל מניע רציונלי, וכי המטרה האמיתית של המשיבים בהתנגדותם להסכמי הפשרה היתה להפעיל לחץ על בעלי החברה, שאיתם הם מקיימים משא ומתן במסגרת עסקאות אחרות.

5.         החברה התייחסה למגעים שהתנהלו לגבי שתי עסקאות אחרות (שיכונו להלן: " העסקאות האחרות"):

העסקה הראשונה (שתכונה להלן: " עסקת גונתר"), היא משא ומתן שהתנהל בקשר עם מכירת האחזקות של החברה בחברה בת שלה, חברת גונתר אנרגית רוח בע"מ (להלן: " גונתר"). לגישת החברה, המגעים במסגרת המשא ומתן הזה התנהלו על ידי המשיבים 2-3 כנציגי המציעים. מציע נוסף המנהל משא ומתן בניסיון לרכוש את זכויות החברה בחברת גונתר, מר עופר ארביב, קשור אף הוא, לטענת החברה, לחברת גאוס ולמשיבים. אף ענין זה הופך את המשיבים לבעלי ענין אישי בהצבעה.

עסקה אחרת אליה התייחסה החברה היא המשא ומתן המתנהל לרכישת זכויותיהם של בעלי השליטה בחברה למר אופיר או לחברת גאוס (להלן: " עסקת רכישת השליטה בחברה"). יוער כי לטענתה של גאוס, היא זכאית לקבל או לרכוש חלק מהאחזקות של בעלי השליטה בחברה.

6.         לגישת החברה, ישנו חשש מהותי כי הצבעתה של גאוס באסיפה הכללית משמשת אמצעי לחץ על החברה, שנועד להיטיב עם המשיבים במסגרת העסקאות האחרות. החברה טוענת כי העובדה שבעל מניות שוקל גם שיקולים לגיטימיים, אינה שוללת את קיומו של ענין אישי. המבחן לקיומו של ענין אישי הוא אובייקטיבי, וענין כזה יכול לנבוע גם ממערכת יחסים חיצונית לעסקה נושא ההצבעה. יש לנטרל את כל מי שיש לו ענין אישי בהצבעה, בין אם מדובר בענין אישי ישיר או עקיף. מי שהוא בעל ענין אישי, אינו שוקל עוד רק את טובת החברה.

7.         בסיכומים מטעמה טענה החברה כי מחומר הראיות עולה כי הוכח מבחינה אובייקטיבית כי למשיבים יש ענין אישי גלוי על פניו, משום שיש למשיבים "זיקה עודפת" שגרמה להטיית שיקול הדעת שלהם. לגישת החברה, גאוס אינה כופרת בכך כי יש לה ענין אישי בעסקאות האחרות. לכן, הטענה לפיה ענין אישי זה אינו קשור לעסקה שהובאה לאישור האסיפה, היא טענה מלאכותית.

החברה טענה כי המשיבים 2-3 נמנעו מלהגיש תצהיר מטעמם, ובמקומם הצהיר מר ויגדרהאוס שאין לו ידיעה אישית אודות האירועים ה רלוונטיים.

8.         לטענת החברה, המשיבים הם בעלי ענין אישי שלילי בהסכמי הפשרה. החברה טענה כי קיימים קשרים שלא נסתרו בין גאוס, ה"ה שאבי ואופיר ומר עופר ארביב. לקבוצת גאוס יש ענין אישי בעסקת גונתר, שכן ה"ה שאבי ואופיר ניהלו את המשא ומתן מול החברה לרכישת גונתר בשמה של גאוס, שעופר ארביב הוא מבעלי השליטה בה. באשר למשא ומתן בעסקה לרכישת השליטה בחברה, נטען כי המשיבים הודו בכך כי הם בעלי ענין אישי בעסקה זו.

9.         החברה טענה כי הראיות מעידות על כך כי גאוס קשרה בין המשא ומתן ביחס לעסקאות האחרות, לבין אופן הצבעתה בהסכמי הפשרה. החברה הפנתה למכתבו של העד מר ויגדרהאוס  מיום 18.7.2012 (נספח 18 להמרצת הפתיחה), בו איימה גאוס כי אם ינוהל משא ומתן ביחס לאחזקות החברה בגונתר שלא בידיעתה, היא תתנגד לכול הסכם עם רשימה של גורמים, שהם אלה שאיתם נחתמו הסכמי הפשרה. החברה טענה כי לעד לא היתה תשובה ביחס לאמור במכתב זה.

עוד נטען כי מר עופר ארביב שהוא אחד מבעלי השליטה בגאוס, שלח דוא"ל ביום 24.12.2012 (ת/1) בו הוא הודיע כי הוא מסכים לאשר את הסכמי הפשרה והוא מבקש להתקדם במשא ומתן ביחס לעסקת גונתר ועסקת רכישת השליטה בחברה. לגישת החברה, המשיבים עשו מאמץ כדי להפריד בין גאוס לבין ארביב, וניסו לטעון כי היו שתי הצעות שונות לרכישת גונתר, אחת על ידי גאוס ואחת על ידי ארביב. החברה טוענת כי אין היגיון בטענה זו.

בנוסף הפנתה החברה לטיוטה של ההסכם לרכישת השליטה בחברה מחודש אוגוסט 2011 (נספח 22 להמרצת הפתיחה), טיוטה בה הסכימה גאוס להתחייב כי תאשר את הסכמי הפשרה, בתנאי שייחתם איתה הסכם האופציה להעברת השליטה. 

10.        מכאן מבקשת החברה להסיק כי המשיבים ביקשו לעשות שימוש בכוח ההצבעה שלהם באסיפה הכללית כאמצעי לחץ כדי לקדם את העסקאות האחרות. הוכח לכן כי שיקולים זרים וחסרי תום לב הנחו את המשיבים ביחס לאופן ההצבעה שלהם באסיפה הכללית ולהתנגדותם לאישור הסכמי הפשרה.

11.        החברה התייחסה לטענת המשיבים לפיה לא היה מקום להביא את כל הסכמי הפשרה לאישור כמקשה אחת. לטענתה, המשיבים לא הוכיחו כי ניתן לקיים כל הסכם בנפרד. הסכמי הפשרה סיימו מספר מחלוקות משפטיות שנבעו מהסכם השקעה משנת 2008, וקיומו של כל הסכם תלוי במשנהו, כפי שהעיד המצהיר מטעם החברה. לו ניתן היה להפריד את ההסכמים, הרי החברה היתה יכולה להביא לאישור האסיפה רק את שני ההסכמים בהם היה לבעלי השליטה ענין אישי.